ישראל פולס

משבר שער הרחמים מסכן את השלום עם ירדן

p
המחבר
בקצרה
שום דבר אינו מובן מאליו בהסכם השלום השברירי עם ירדן. התנהגות ממשלת ישראל במשבר שער הרחמים, הנובעת משיקולים פנימיים בלבד, היא חסרת אחריות ומותירה מורשת בעייתית מאוד לממשלה הבאה.

הפרלמנט הירדני הוא מוסד אמיתי במונרכיה אבסולוטית. מבחינה זו הוא איננו יוצא דופן בהשוואה לכמה פרלמנטים במדינות ערב, שבהם יש שיקוף מסוים של דעת הבוחרים, דיונים סוערים וסמכויות מוגבלות מאוד. אף על פי כן, אין הפרלמנט הירדני חסר חשיבות: דיוניו והחלטותיו באים לידי ביטוי (זהיר) בתקשורת הירדנית, והריבון חייב לקחת בחשבון את המתרחש בו ביודעו כי הוא מבטא את רחשי הלב בציבור.

החלטת הפרלמנט הירדני מהשבוע שעבר [18 במארס] – בעקבות החלטת בית משפט השלום בירושלים יום קודם להאריך ב-60 יום את צו הסגירה הזמני שניתן לחדר התפילה המוסלמי שהוקם בשער הרחמים בהר הבית (מתחם באב א-רחמה) – הייתה חריפה במיוחד. ברוב קולות החליט הבית לדרוש מבית המלוכה לבטל את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל ולסגור את השגרירות בתל אביב. לא פחות.

ההחלטה מתייחסת "להתקפות הבוטות של ישראל נגד מסגד אל אקצא, תוך ניסיונותיה לערער את הסטטוס קוו באגן הקדוש, תוך פגיעה במעמדה המיוחד של ממלכת ירדן כשומרת המקומות הקדושים בירושלים, ופגיעה במעמד הווקף האסלאמי בחראם א-שריף (הר הבית)". בישראל זכתה ידיעה זו למיקום בעמודים האחוריים של העיתונים.

ממשלת ירדן לא יכלה להתעלם מדרישת הפרלמנט ומשרד החוץ בעמאן הצטרף גם הוא לדרישה לבטל את החלטת הסגירה, תוך שהוא קובע כי כל האחריות למה שעלול להתרחש במקום תוטל על ישראל. נראה שהדברים הללו לא הביאו לרגיעה בנושא. המלך עבדאללה השני נאלץ להתייחס גם הוא לעניין, ואמר כי זו חציית קו אדום, כי ישראל היא האשמה במתיחות עם המתפללים וכי לירדן יש חובה היסטורית כלפי המקומות הקדושים בירושלים.

הטענה הישראלית היא כי המבנה לא שימש מעולם כמסגד אלא כמשרדים של הווקף, וכאשר הסתבר ב-2003 כי הם משמשים את חמאס נסגר המקום בצו משטרתי אך נפתח לאחרונה בכוח על ידי גורמים מוסלמיים שהפכו אותו למסגד. אפשר להניח כי הטיעון הישראלי נכון, כמו הרבה טיעונים אחרים שנשמעו בשנים האחרונות באשר להר הבית. סביר להניח שיש בהר הבית גורמים מוסלמיים המעוניינים לייצר פרובוקציות, להמציא תקדימים, לגרום לישראל לפעול באופן שיפורש כהתגרות במתפללים תמימים, אבל מה שמרגיז באמת היא הקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן לגרום לממשלת ישראל ליפול לתוך המלכודות הללו.

סיפור גלאי המתכת בכניסות להר הבית התרחש לפני פחות משנתיים [2017], לאחר הריגתם של שני שוטרי מג"ב בשער השבטים של ההר, והפך להיות חלק מן האתוס הפלסטיני. ישראל ביקשה לבדוק באמצעות גלאים אלה אם יש מתפללים מוסלמים המצוידים בנשק חם או קר, אך הללו ראו בכך פגיעה בכבודם אף שזה עשוי היה, אולי, לזרז את כניסתם. אנשי הווקף הודיעו כי לא ייכנסו להר הבית כל עוד מוצבים שם הגלאים, ואילו המופתי הירושלמי, מוחמד אחמד חוסיין, הגדיל לעשות ופרסם פתווה (פסק דין דתי) שלפיה כל עוד מוצבים שם הגלאים, לא ייכנסו מתפללים מוסלמים לחראם א-שריף. פסק דינו בוצע באופן מלא, והייתה זו מחאה לא אלימה ואפקטיבית באופן מיוחד. היא הקלה על העולם המוסלמי להזדהות עם המתפללים בירושלים כשירדן, הממונה על הווקף בהר, זעקה. הפרשייה הסתיימה בכך שישראל – כדי שלא להגביר את התבערה – פשוט קיפלה את הזנב ואת הגלאים, והמתפללים זכו להעצמה.

זמן קצר אחר כך [יולי 2017] פרצה שערורייה אחרת, כאשר איש אבטחה ישראלי הרג, בשוגג, רופא, בעלים ירדני של דירת עובד שגרירות ישראל בעמאן. זאת לאחר שהמאבטח ירה במטרה לגיטימית – פועל שדקר אותו במברג. הירדנים ביקשו לחקור את איש האבטחה שחולץ בינתיים והועבר לישראל עם השגרירה. מול השגרירות החלו מהומות, כשירדן מסרבת לקבל בחזרה את השגרירה כל עוד לא יועמד המאבטח לדין; מנגד ראש הממשלה נתניהו הזמין את המאבטח-היורה ללשכתו, ולעיני המצלמות קיבל אותו כגיבור ישראל. זה הוציא את הירדנים מדעתם.

הסוף היה ברור מראש: חצי שנה אחר כך התנצלה ישראל על התקרית, למשפחות שני ההרוגים הירדנים הובטחו פיצויים, הוסכם כי השגרירה לא תשוב לעמאן וכי שגריר חדש ימונה במקומה.

לטענה החוזרת של ישראל כי דברים נעשו בתום לב אין שום רלוונטיות, כי מה שרלוונטי באמת הוא כיצד נראים הדברים. יש לנו נכס חשוב ושברירי בדמות הסכם השלום עם ירדן. יש לנו שכן רודף שלום בעמאן, שאיש אינו טוען כי הוא "איננו פרטנר". המלך עבדאללה הוא זה ששיכנע את העולם הערבי לתמוך ביוזמת השלום הערבית (שהגה אביו), וגרם לאימוצה פה אחד. כלומר, זה האיש שעמד מאחורי האירוע המדיני החשוב ביותר בין העולם הערבי לבין ישראל ב-70 השנה האחרונות. הוא גם הצליח – עד כה – לחלץ אותנו מאירועים שונים במצעד האיוולת הישראלי מול ירדן בכלל ובהקשר של הר הבית בפרט. במקום לעשות מאמצים של ממש כדי להבטיח הידברות מתמדת איתו, הקשבה לתהיותיו ולביקורתו, במקום להבין עד כמה חשוב לו לראות התקדמות מדינית בינינו לבין הפלסטינים, אנחנו מקבלים את קיומו כפי שאנו מבינים את מהות השלום: הם נמצאים שם ואין צורך לטפל, לטפח ולדאוג – הכל יהיה זמין לנו כאשר נזדקק לו. אנחנו מחמיצים הזדמנות להידבר באופן שוטף עם שכן בעל אינטרסים משותפים, ואנו עלולים לסכן את הסכם השלום עם שכנתנו המזרחית.

שום דבר אינו מובן מאליו, ושום דבר לא יובטח לנו אם לא נטפל בו באופן מתמיד. התנהגות ממשלת ישראל, הנובעת משיקולים פנימיים בלבד ומהזנחה מתמשכת של הישגים שהושגו בדי-עמל, היא חסרת אחריות. היא גם מותירה מורשת בעייתית מאוד ליורשתה, בין אם הממשלה הבאה  תהיה ממשלת הימין והימין ההזוי, ובין אם תהיה זו ממשלת שלום.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון

ד"ר יוסי ביילין מילא תפקידים שונים בכנסת ובממשלות ישראל. תפקידו הממשלתי האחרון היה שר המשפטים והדתות. לאחר שפרש ממפלגת העבודה עמד בראש מפלגת מרצ. בין השאר יזם את תהליך אוסלו, את הבנות ביילין-אבו מאזן, את יזמת ז'נווה ואת פרוייקט תגלית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept