בדחייתו את התכנית, אבו מאזן אינו מוותר על פיתוי כלכלי גדול

שלושה שבועות לאחר פרסום "תכנית המאה" מבין העולם כי מדובר במושגים שרוקנו מתוכנם, ואילו הצד הכלכלי בה נחשף כחזון נוצץ וחסר סיכוי

al-monitor .

פבר 16, 2020

הופעתו המכובדת והמאופקת של הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן) בדיון במועצת הביטחון השבוע (11 בפברואר) על "עסקת המאה" של הנשיא דונלד טראמפ זכתה, כצפוי, לקיתונות של רותחין. ראש המשלחת הישראלית לאו"ם, דני דנון, המצוי בדרך קבע מימינו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אף הכריז כי כל עוד אבו מאזן מנהיג את עמו, אין סיכוי לשלום. ראש הממשלה והאסיר לשעבר אהוד אולמרט, שנפגש בניו יורק עם עבאס, זכה להודעה היסטרית לחלוטין מצד נתניהו, שכינה את פגישתם כשפל היסטורי, מבלי שהסביר מהו, בדיוק, הפשע בפגישה עם מנהיג פלסטיני שחתם עם ישראל על הסכם, נאבק בטרור ומכנה את התאום הביטחוני עם ישראל "קדוש".

אבל ככל שנוקפים הימים, מתבהרת חומרת התכנית. מבחינת הפלסטינים מדובר בעלבון אמיתי, הנובע בעיקר מכך שמה שמוצע להם הוא אוטונומיה חלקית, המהווה מובלעת בתוך מדינת ישראל, בירה בשולי השוליים של מזרח ירושלים, ווטו ישראלי על מספר הפליטים הפלסטינים שיותר להם לקלוט במדינתם. הם הצליחו למנוע תגובה חיובית לתכנית מהליגה הערבית ומהארגון לשיתוף פעולה אסלאמי, ואילו בקרב הציבור בגדה המערבית, זוכה עבאס לסוג של עדנה על רקע ההפגנות רבות המשתתפים כנגד התכנית, מצד אחד, ועל רקע יכולתו מהצד השני, לפחות בינתיים, למנוע את הידרדרותן לעימותים אלימים עם גורמים בטחונים ואזרחיים ישראליים.

גם בצד הישראלי, לאחר שגורמים במערכת הביטחון הספיקו ללמוד את התכנית, אפשר לשמוע הסתייגויות קשות. קודם כל בגלל הארכת הגבול מ-311 ק"מ (אורכו של הקו הירוק, גבול שביתת הנשק מ-1949) ל-1400 ק"מ בתכנית טראמפ, שהשמירה עליו קרובה לבלתי אפשרית בנתונים הצבאיים הנוכחיים. גם החלת ריבונות ישראלית על 15 גושי התיישבות בלב המדינה הפלסטינית היא אחריות כבדה שלמערכת הביטחון אין מושג כיצד לעמוד בה. ייתכן שהצבא יצטרך להחליט בין הסתפקות באחריות פורמלית, ללא יכולת מעשית להגיע לכל מובלעת ישראלית בעת הצורך, לבין הצבת כוחות רבים מאד במובלעות הללו, בלי פרופורציה למספר המתנחלים שיישארו בהן.

וכאן מגיע החלק הכלכלי של התכנית. הנשיא דונלד טראמפ, בעל ניסיון אדיר בצבירת הון ובפשיטות רגל, רואה את העולם דרך החור שבגרוש, ומאמין שבסופו של דבר אפשר לקנות את כולם. מי שכביכול "עומדים למכירה" מתקוממים ("אותנו לא יקנו בכסף", אבו מאזן אמר), אבל התבוננות רצינית בתכנית הכלכלית אומרת כי עבאס איננו מוותר על פיתוי גדול מדי.

התכנית אמנם מדברת על 50 מיליארד דולר לטובת יישומה, אולם אין מדובר בהמחאה שיהיה אפשר להסב לפקודת הרשות הפלסטינית אם רק תסכים לאותה מדינה עתידית שאותה כינה אבו מאזן "גבינה שווייצרית". מדובר בסכום שאמור לפצות גם מדינות אחרות (בעיקר את ירדן וישראל) על קליטת פליטים מאז 1948 - ירדן שקלטה חלק גדול מאד מהפליטים הפלסטינים ואף העניקה להם אזרחות, בניגוד למדינות ערב האחרות, וישראל, שקלטה פליטים יהודיים שנאלצו לעזוב את מדינות ערב לאחר קום המדינה. לאחר שינוכו הסכומים הללו, יישארו לפלסטינים 28 מיליארד דולר, ומדובר בתכנית ל-10 שנים, כך שבכל שנה יגיעו לידי הפלסטינים 2.8 מיליארד דולר. אם מצרפים את התרומות המגיעות כיום לפלסטינים מהמדינות התורמות לתקציב המגיע כל שנה לארגון הסעד והפליטים של האו"ם (אונר"א), ההבדל אינו גדול, ומה שמציעה "עסקת המאה" איננו מציאה גדולה מבחינת הפלסטינים.

יתרה מזו, אין מדובר בסכום שארה"ב מבטיחה להעביר לפלסטינים. טראמפ ידוע כמי שסבור כי ארה"ב שפכה סכומי עתק על העולם מבלי לקבל תמורה, וכי הגיע הזמן שגם אחרים ישלמו. זה בא לידי ביטוי בוועידת בחריין אשתקד, שאותה הוביל חתנו ג'ראד קושנר, אשר עסקה רק בצד הכלכלי של תכנית טרמאפ. התברר שם כי המטרה של הממשל היא שמדינות המפרץ יובילו את ההשקעות הגדולות בתשתיות ובתחומים אחרים ברשות הפלסטינית. יתרה מכך, תפיסת העולם הטראמפיסטית עומדת על מעורבותו הגבוהה של המגזר הפרטי במהלך, וכאן התקווה היא שלא ממשלות אלא גופים עסקיים פרטיים יהיו המשקיעים הגדולים.

אלא שהמשקיעים הפרטיים אינם נוהגים להשקיע במקומות שאליהם מפנות אותם ממשלותיהם, אלא אם כן מדובר בתמריצים המבטיחים את השקעתם ואת הרווחים עליה. ברגע שממשלות מוכנות להציע רשת ביטחון נוחה שכזו, מדובר למעשה בהשקעות ממשלתיות באמצעות גורמים פרטיים, ולא בהובלת השוק הפרטי.

המשקיעים רוצים לדעת כי המדינה שבה הם משקיעים היא יציבה, כי יש בה רגולציה המאפשרת להם להוציא ממנה את רווחיהם בלי סיבוכים מיותרים, וכי יש בה מערכת חוקים ומערכת משפט, שלא יחשפו אותם לצרות אם תיווצר מחלוקת בינם לבין גורמים מקומיים. הואיל ולא זה המצב ברשות הפלסטינית, ההשקעות בה צנועות מאד; הן נובעות, בדרך כלל, ממניעים אידאולוגיים ולא עסקיים. זו גם הסיבה לכך שהמדינות התורמות ממשיכות לתרום שנים רבות כל כך למיזמי תשתית ולמיזמים אחרים. לכן, קשה להאמין שגורמים עסקיים יהיו מוכנים לשים את כספם על קרן הצבי ולהשקיע במיזמים המוצגים בתכנית. בניית המערכת המוסדית ברשות הפלסטינית (מה שראש הממשלה הקודם, ד"ר סלאם פאיאד החל בו, עד שנאלץ להתפטר), הוא מהלך חיוני לפני כל דיבור על תכניות גרנדיוזיות של השקעה.

שלושה שבועות לאחר פרסום "תכנית המאה" מבין העולם כי לא מדובר כאן אלא במושגים שרוקנו מתוכנם (מדינה פלסטינית, חילופי שטחים, בירה פלסטינית במזרח ירושלים), מבינים ישראלים רבים כי מוטב היה לה לישראל אילו תכנית שכזו לא הייתה באה לעולם, ואילו הצד הכלכלי בתכנית נחשף כחזון נוצץ וחסר סיכוי.

 

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:
  • מאמרים בארכיון
  • The Week in Review
  • אירועים מיוחדים
  • הזמנות רק בהזמנה

מאמרים מומלצים

הסדרה בעזה – בין סיסמה ריקה לאחיזת עיניים
עקיבא אלדר | הסכסוך הישראלי-פלסטיני | פבר 25, 2020
האנטי-נורמליזציה בגדה צוברת תאוצה: מה יעשו ארגוני השמאל?
קסניה סבטלובה | הסכסוך הישראלי-פלסטיני | פבר 20, 2020
שקט, בוחרים: מדינת פלסטין חייבת להתאזר בסבלנות
עקיבא אלדר | הסכסוך הישראלי-פלסטיני | פבר 20, 2020
ישראל מעוניינת באבו מאזן חלש אבל שולט
שלומי אלדר | הסכסוך הישראלי-פלסטיני | פבר 18, 2020
האם ישראל והרשות הפלסטינית בדרך למדינה אחת?
קסניה סבטלובה | הסכסוך הישראלי-פלסטיני | פבר 18, 2020

Featured Video

יותר מ ישראל פולס

al-monitor
הבחירות השלישיות רק הגבירו את הכאוס הפוליטי
מזל מועלם | | מרץ 6, 2020
al-monitor
כשביבי נתניהו הפך לשמעון פרס
בן כספית | הבחירות בישראל | מרץ 6, 2020
al-monitor
הנקמה המתוקה של הרשימה המשותפת בנתניהו
שלומי אלדר | הבחירות בישראל | מרץ 6, 2020
al-monitor
השמאל הציוני אינו צפוי להיעלם
יוסי ביילין | | מרץ 7, 2020